<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ג</h1>
<h2>דף כח:</h2>
מי שנשבע שבועה שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לבעל חובו אין כל אחד ואחד מבעלי חובותיו בא ומשביעו, ששבועה אחת כוללת כל בעלי חובות ותקנת חכמים האחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל (רמב"ם מלוה ולוה פ"ב ה"ג). וגם מי שגלוי וידוע לדיין ולרוב העם שאין לו כלום והוא מוחזק כאדם כשר וזה התובע מתכוין להקניטו אין ראוי להשביעו, וכן מי שהוחזק רמאי והוא אמוד בממון ורוצה להפטר בשבועה זו אין לדיין להשביעו אלא יש לו כח לרדותו ולנדותו עד שיפרע מאחר שהוא אמוד בממון שפריעת בעל חוב מצוה, וכל שמתכוין הדיין לרדוף צדק בדברים האלו ישר כחו (ע"פ רמב"ם שם ה"ד ע"ש). מי שנתחייב בשבועה זו מפני שטר חוב שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים והשיגה ידו יתר על הראוי לו לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד שמא קנוניא עשה בהודאתו על נכסיו של זה (רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף עה:</h2>
בפרק איזהו נשך אמר רב, המלוה מעותיו שלא בעדים עובר על לפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ב ה"ז).
<h2>דף עז:</h2>
בפרק האומנין אמר רב מי שהלוה לחבירו מנה ופרעו דינר דינר פרעון הוא אלא תרעומת יש לו עליו שהרי זה כאילו הפסידם ממנו.
<h2>דף קיד.</h2>
יש מן הגאונים שהורו שמסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין מדגרסינן בפרק המקבל (ב"מ קי"ד א') אמר לו רבה בר אבוה לאליהו מהו שיסדרו לבעל חוב אמר לו גמר מיכה מיכה מערכין דכתיב שם (ויקרא כ"ז ח') ואם מך הוא מערכך כלומר החייהו מערכך (ערכין כ"ד א'). לפיכך אומרים ללוה הבא כל מטלטלין שיש לך ולא תניח מחט אחד ונותנין לו מהכל מזון לשלשים יום וכסות שנים עשר חדש מכסות הראויה לו לא שילבש בגדי משי וכיוצא בו, ונותנין לו מטה הראויה לו לישב עליה ומטה ומצע הראויה לו לישן עליה ואם היה עני מטה ומפץ לישב ולישן עליו, ואין נותנים [כלים] כאלו לאשתו ולבניו, ונותנים לו סנדלי' ותפילין, היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט כגון שהיה חרש והיו לו ארבע מעצדין ומגרה אחת נותנים לו שני מעצדין ואותה מגרה בלבד, היה איכר או חמר אין נותנין לו [לא] צמדו ולא חמורו וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאלו (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פ"א ה"ז ע"ש). ורבינו יעקב פסק בספר הישר (חידושים סי' תר"ב) שהלכה שאין מסדרין לבעל חוב שהרי רשב"ג שהלכה כמותו במשנתינו סובר כן במשנה וכן מצינו אמוראים שסוברין בגמרא שאין מסדרין ולא מצינו שום אמורא שיאמר בפירוש מסדרין ומה שכתוב בספרים שלנו א"ל רבה בר אבוה לאליהו מהו שיסדרו וכו' א"ל גמר מיכה מיכה כו' אין הגירסא כן שהרי היה לו להשיב מסדרין אלא כך הגירסא בה"ג (דף צ"ח א') מניין שמסדרין, ושואל לדברי מי שסובר כן ולא שיסברו הם כן ועוד מביא ראיה ממה שאומר התלמוד (ב"ק י"א ב') מיניה ואפילו מן גלימא דעל כתפיה (ב"מ קי"ד א' תד"ה מהו).
מלוה הבא ליפרע שלא בפני לוה כגון שהיה [ה]לוה במדינה רחוקה ותפשה האשה מטלטלין מנכסי [ה]בעל כדי שתזון מהן מוציאין אותן מידה ונותנין לבעל חוב, שאפילו היה בעלה עומד בעיר לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע את חובו (רמב"ם מלוה ולוה פ"א ה"ח).
דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו ולא נמצאו נכסים ללוה אין אוסרין אותו ואין משביעין אותו שאין לו טמון משום לא תהיה לו כנושה, וגם אין [מן] הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שליח בית דין לחפש מטמונותיו שהרי התורה הקפידה על זה שנאמר בחוץ תעמוד אבל מחרימין סתם על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ב הל' א'—ב' ע"ש) ובימי רבנן סבוראי, הם הגאונים שעמדו אחר חיבור התלמוד, ראו שרבו הרמאין וננעלה דלת בפני לווין התקינו שמשביעין [את] הלוה שבועה חמורה כעין של תורה שיודה כל מה שיש לו טמון וגלוי ולא נתן מתנה על מנת להחזיר, ולפי שאומר בפרק המקבל (ב"מ ק"י א') אטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן (שערי שבועות שער י"ט) כולל בשבועתו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילבישם ולא יטפל בהם ולא יתן מתנה לאדם שבעולם אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מזון הראוי לאדם כיוצא בו וכסות הראויה לו כסות בינוני וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו, ומחרימין על מי שיודע לפלוני נכסים גלוים או טמונים ולא יודיע לבית דין, גם אחר תקנה זאת אין בעל חוב יכול ליכנס לתוך ביתו של לוה לא הוא ולא שליח בית דין שלא תקנו לעקור גוף התורה אלא הלוה עצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך הוא שיש לי מניחין הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו וכזה דנין ישראל בכל מקומותם, ואם נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואמר של אחרים הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא ראיה (ע"פ רמב"ם שם). כתב רב היי גאון (עי' סוף ספר משפטי שבועות) שאין משביעין אשת איש דדוקא שבועת השם תהיה בין שניהם אמרה תורה ואפילו במקום פקדון אין משביעין אותה אבל כותבין לתובע פסק שלו ותשבע כשתתאלמן או תתגרש.
<h2>דף קטו.</h2>
דרשינן בפרק המקבל לבית[ו] של לוה אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר לשכר כתף לשכר פונדוק כל זמן שלא זקפו עליו במלוה, עוד אמר שם שנכנס לביתו של ערב וכן אמר שלמה בספר משלי (כ' ט"ז) לקח בגדו כי ערב זר.
